כתב והקריא: אורן קולודני
הי ילדים, מה שלומכם?
הרבה זמן שלא שמעתם ממני, לטבע, שדרך אגב, כולל גם את החיידקים והוירוסים יש תוכניות משלו. אני כותב עכשיו כמה פרקים חדשים, חלקם אפילו משלבים רעיונות שקיבלתי מכם, כל הכבוד!
מלכת היצירה לוקחת זמן רב אבל לשמחתי, חבר יקר של הפודקאסט, אורן קולודני כתב וגם הקליט לנו פרק מקסים ואני ממש שמח לחלוק אותו איתכם.
אז בהמשך לפרק על בריכות החורף, שגם בכתיבתו עזר אורן באו נכיר עוד כמה דו חיים מענינים שחיים בסביבת הארץ ובסוף הפרק, בגלל שהמתנתם יפה כל כך הרבה זמן, אומר לכם מאזינים יקרים, תודה.
לילה, שקט. אני צועד על דרך עפר נוחה, בפסיעות רכות, ומקשיב.
מדי פעם משב קטן של רוח קרירה מפיל בעדינות טיפות מים שהצטברו על העלים בגשם שירד עד לפני זמן קצר.
מעטים עושים את מה שאני עושה עכשיו, ואני ממליץ על זה גם לכם:
יצאתי לחפש דו-חיים, ובפרט: סלמנדרות!
סלמנדרות הן קצת כמו פיות: יצורים קסומים, שנדיר מאד להיתקל בהן, והן יוצאות לטייל רק בשעות וזמנים מיוחדים מאד. רק מעטים, מי ששותפים לסוד, ייצאו לחפש אותן ויזכו לפגוש סלמנדרה אמיתית, בטבע.
רגע, על מה אני מדבר בעצם? מהם דו-חיים, ומה הן סלמנדרות?
אוקיי, אני אסביר.
דו-חיים הם בעלי חיים שבוודאי שמעתם עליהם: צפרדעים, קרפדות, סלמנדרות, וטריטונים. מה מייחד אותם? אלה בעלי חיים שבצעירותם הם ראשן – חיה שחיה בתוך מים מתוקים, עם סנפירים וזימים, קצת כמו דגים, ואז בהדרגה גדלות להם רגליים, ומתפתחות להם ריאות, והזימים שלהם נעלמים, והם משתנים בהדרגה – בתהליך שנקרא "גלגול" – לבעל חיים שיוצא מהמים, עובר לנשום אוויר, ועובר לחיות אורח-חיים קרקעי לגמרי.
ומיהן הסלמנדרות שאני מחפש כרגע?
סלמנדרות הן דו-חיים בצבע שחור עם המון כתמים כתומים, יפהפיות אמיתיות. יש להן ארבע רגליים וזנב ארוך, מבנה גוף כמו של לטאה, בעצם, אבל כשרואים אחת מבינים מיד שזו לא לטאה בכלל. מקרוב, יש להן מראה אחר לגמרי, וראש רחב וחרטום מעוגל, ובמיוחד, הן הולכות לאט, בצעדים קטנים ומלכותיים. למה? כי הן לא מפחדות כמעט מאף אחד. ויש להן סיבה טובה – הן רעילות! ובעצם, הצבעים הבולטים האלה – כתום או צהוב על רקע של שחור – נועדו להעביר מסר לטורפים: "אל תגעו בי! אני מסוכנת!".
ולמה אני מחפש את הסלמנדרות? על זה קצת קשה לי להשיב. אני פשוט חייב לראות אחת. הן כל כך מיוחדות שאני חייב לראות סלמנדרה אמיתית, חיה, בטבע. ומה אעשה כשאמצא אחת מהן? האמת, אני לא בטוח. בטח שלא אגע בה, כדי לא להפחיד או לפגוע. אבל אני אסתכל עליה מכל הכיוונים, ואולי אני אפילו אשכב לידה כדי להסתכל עליה מגובה העיניים. אפילו שיש בוץ. בכלל לא אכפת לי להתלכלך ולהירטב. אני רוצה להביט לסלמנדרה בעיניים, ולהגיד לה: "ואוו. תודה שהסכמת לפגוש אותי".
ולמה עכשיו, כשלילה וקריר וגשום?
זה הזמן שבו הסלמנדרות יוצאות ממקומות המסתור שלהן מתחת לאדמה. את רוב הזמן הן מבלות בסדקים עמוקים בקרקע, במערות, מתחת לסלעים ענקיים. אבל בלילה, כשרטוב, הן יוצאות לחפש מזון – חרקים, שלשולים, חשופיות, טחביות, ואפילו עכבישים ונדלים – והן יוצאות לפגוש זו את זו כדי להזדווג, וגם – וזה הכי מעניין – הנקבות, האימהות, יוצאות כדי להשריץ את הראשנים, שהתפתחו להן בבטן לאט לאט. הן משריצות אותם במעיינות ובגבים ובבריכות חורף.
פתאום, אני שומע צליל מרוחק, עדין ומסקרן:
(צליל של קרקור קרפדה)
מה זה? סלמנדרות הן שקטות, אז זאת לא סלמנדרה. מה זה?
זהו צליל חיזור של קרפדה! קרפד, למעשה. שיושב איפשהו במים הרדודים של המעיין, במורד הואדי, וקורא לקרפדה-אמא: בואי! המים כאן הם בית נהדר לראשנים שלנו! בואי!
אם קולו ימצא חן בעיניה, אמא קרפדה שמתחבאת אי שם בסבך תצטרף אליו במעיין, ותטיל איתו ביצים, כשהוא רוכב על הגב שלה ומחבק אותה.
הביצים של הקרפדה – מאות, או אפילו אלפי ביצים – תהיינה נקודות שחורות קטנות, בשרוך ארוך ארוך ומפותל שצבעו שקוף, בתוך המים הרדודים. שם הביצים תתפתחנה בהדרגה, משך כמה ימים, ולבסוף יבקעו מהן ראשנים שחורים זעירים, יותר קטנים מהציפורן הכי קטנה שלכם!
הראשנים האלה בקושי יידעו לשחות ביום הראשון, אבל אחרי עוד יום או יומיים כבר יהפכו לשחיינים מעולים, ובעיקר לאכלנים רציניים מאד. הם יאכלו עוד ועוד, אצות, ועלים, ואפילו יטרפו יצורי מים קטנטנים וכמעט בלתי נראים, והם יגדלו בהדרגה. אחרי חודש בערך כבר יתחילו לבצבץ להם רגליים אחוריות קטנטנות, ואחרי חודש וחצי גם רגליים קדמיות, וצ'יק צ'ק הם יהפכו לקרפדונים קטנים, אבל עדיין עם זנב! ואז הזנב יתחיל להתקצר ולהיעלם, ותוך עוד כמה ימים הקרפדונים האלה פשוט יטפסו מהמים החוצה, ויקפצו להם לדרכם! והם יחזרו למים בפעם הבאה רק כשיהיו בעצמם קרפדים וקרפדות שמוכנים להטיל ביצים, בעוד בערך שנתיים!
אבל קצת סטיתי עם כל הסיפור הזה על הקרפדות. כל זה מחכה לי כשאגיע אל המעיין שבנחל, למטה.
בדרך, אני נחוש למצוא סלמנדרה, מטיילת בין עצי האלון שמסביבי, ולהגיד לה שלום. אמשיך לחפש. אם אמצא, אני מבטיח לצלם ולהעלות לדף הפייסבוק של ילדי טבע, כדי שתוכלו לראות אותה גם אתם.
להתראות!
איזה סיפור מקסים, תודה אורן שחלקת אותו איתנו.
עוד פרט מעניין, הכרמל שלנו הוא גבול מחייתה הדרומי של הסלמנדרה המצויה, כך שמדרום אליו לא נמצא יותר סלמנדרות ממין זה.
