עין חמד, כנראה אחת מפינות החמד המפורסמות בישראל.
מסתבר שעברנו בסמוך עשרות פעמים בדרכנו לירושלים, אבל לקחו 40 שנים לפקוד אותו.
מדוע זמן כה רב? יש סיבה – מסתבר שיש לי אלרגיה חריפה (משהו תורשתי) למקומות הומים ועין חמד יכול להיות מקום הומה. פעמים רבות כבר כתבתי את זה, לטיול מוצלח צריך גם עיתוי טוב. לא רק מבחינת העונה, השעה ומזג האויר, אלה גם מבחינת עומס המטיילים.
יום שישי חורפי ונאה, ומבלי לוותר על מסגרות לילדים יצאנו לסיבוב קצר באזור ירושלים, עין חמד הינו גן לאומי, וכיאה לגן לאומי בישראל הוא נסגר בשעה 15:00 בימי שישי וכניסה אחרונה מתאפשרת ב-14:00. אספנו מהמסגרות ויצאנו לדרך תחת לחץ להגיע בזמן. מצד אחד, הגעה כשעה לפני הסגירה משאירה מעט זמן, מצד שני, יש שקט ועין חמד הוא אתר קטן וחמוד אז לבטח נספיק. למרות שאני נוסעה תדיר על כביש 6 ומשתלב לכביש 1 עשרות פעמים בשנה פספסנו את ההשתלבות (מאשים את הילדים) ואיחרנו ב-5 דקות את המועד האחרון לכניסה. לשמחתנו עובדת רט"ג נחמדה הגמישה את השעון ונכנסו לאתר.
מקום מקסים, אבל אתם בטח יודעים את זה, אלו רק אנחנו שגילינו אותו באיחור. התזמון היה מושלם, האתר היה כמעט ריק, ענונות חלקית יצרה תאורה מיוחדת, זאת יחד עם עלי השלכת של עצי הדולב הענקיים שכיסו את הגן בשטיח טבעי והשרו אוירת חורף אמיתית.
צעדנו בשביל נוח (מאוד) המשלב בין היסטוריה לטבע, לא טבע מהסוג הפראי אבל בהחלט כזה שעוצב בטוב טעם.
בקלות אפשר לדמיין איך לפני מאות ואלפי שנים הפכו בני אדם את הואדי הקסום והשופע לביתם. הספקנו לראות רקפות רבות, את סוף פריחת הנרקיסים ואף לטעום מפרי הקטלב. את מועד סגירת האתר לא יכול לפספס שכן בדיוק ב-14:45 כרוז הודיע (בצורה מאוד ישראלית) שמומלץ להתקדם לעבר היציאה. השעה הספיקה בול ונשארו עוד שעתיים של אור.
מעין חמד נסענו להר הרוח. נסיעה קצרה מאוד בנוף הרים וטראסות שכל כך אופיני להרי ירושלים.
לטעמי, הר הרוח מהווה תמצית של נוף הטבע הירושלמי.
העדר יערות אורנים כמציאות המזכירה את השרפות שהשתוללו באזור לפני מספר שנים. בחורף האזור מכוסה ירוק והשמש נעימה. באופן לא מפתיע עצי החורש האנדמים לאזור כמו החרובים והאלות נשרפו בחלק החשוף לאויר אבל כנראה שושרשיהם חזקים ומחוברים היטב לאדמה הישראלית שחוותה אסונות רבים והם פורצים מהאפר בירוק עז. דווקא עכשיו, ללא צל האורנים ומחטיהם הרעילים הם גדלים היטב.
סיבוב נחמד של שעה וחצי שמתחיל בחורשה נעימה עם כמה מתקנים לילדים ("פארק שנתרם ע"י הדסה וברוך לוין" בוויז). משם, לכיון דרום ומערב בדרך "שביל נוף יתלה". הליכה על פס גובה עם נוף פתוח לכיון נווה אילן, נחל מתלה ועד הים התיכון. כל ישראל פרוסה למרגלתינו. בדרך שלל פרחים עונתיים – רקפות, כלניות, אירוס ארץ ישראלי ועוד רבים ויפים. החלק הראשון של השביל מסתיים בבאר מים שקראתי שהיא מהתקופה הביזנתית ובטראסות ושאריות הכפר הערבי בית תול. לכפר אין זכר רב והיום יש שם רחבת הנצחה ומצפור נוף לנחל יתלה, וגם שקדיות פורחות אם מגיעים בתקופה הנכונה. משם הליכה לא ארוכה חזרה מזרחה על דרך כורכר נוחה עד לחניון לוין.
סיימנו בארוחה טעימה באבו גוש, שווארמה האני.
