טסנו לגיאורגיה ב-20 ביולי 2026, כל המשפחה – נועה, אני ושלושת הילדים (תמר בת 12, הדר בן 10 ושקד בת 7). הטיסה יצאה ב-5:00 בבוקר, מה שאומר לילה בלי שינה, ובזכות השעה המוקדמת כבר ב-8:30 נחתנו. טיסה קלה של שעתיים וקצת. שדה התעופה של בטומי (Batumi) קטנטן – המטוס חונה, יורדים ברגל לטרמינל, ותוך 20 דקות כבר בחוץ עם המזוודות.
גיאורגי, הנהג שהוביל את הרכב שלח לנו וואטסאפ עוד כשהיינו באוויר, והרכב שהזמנו – טויוטה 4Runner שנת 2015 מחברת Cars4Rent – חיכה לנו. הרכב היה במצב טוב עם משהו כמו 225,000 מייל על השעון (נראה שזה רכב מיובא משומש מארה"ב). הצמיגים היו יכולים להיות חדשים יותר, וזה פגש אותנו בהמשך בפנצ'ר, אבל עדיין היה בהם בשר. חוויה טובה בסך הכל. אחרי הסבר קצר נפרדנו מגיאורגי שהביא את הרכב לשדה ויצאנו לדרכנו.
נהיגה בגיאורגיה
כמה מילים על הנהיגה בגיאורגיה. כשיצאנו מבטומי לקח ל-GPS זמן להתאפס, אז כדאי לזכור את תחילת הדרך. חוץ מזה – סה"כ הכבישים ממש בסדר, גם באזור העירוני וגם ה-Highway, יש פה ושם מעקפים וקטעים בעבודות, אבל לא נורא. גם הנהגים המקומיים נוהגים בסדר גמור. מדי פעם עובר איזה ערס, אבל שום דבר שלא מוכר לנו מהארץ. באזורים הכפריים הגבוהים יש לא מעט קטעים שהכביש בשיפוצים או לא סלול, אבל רכב קצת גבוה עובר בלי בעיה. ככלל, אני חושב ש-4X4 גבוה כמו פורסטר (או יותר) ישדרג את הטיול. מסלולים הדורשים ג'יפ רציני נתונים לבחירתכם. והכי חשוב – לשים לב לפרות שבדרך, יש המון וזה ברמה של הודו, הם בכל מקום ומקבלות יחס של קדושות.
עבדנו כל הדרך עם Google Maps, גם בשביל שכבות המידע וגם כדי לנווט על תצלום אוויר ולתכנן את ההמשך. ה-Google Maps שלנו היה מכוון לנסיעה "אקולוגית", וכמה פעמים הגדרה זו הובילה אותנו לדרכים כפריות. חלק מהפעמים בחרנו בהן בכוונה כדי להרגיש את גיאורגיה, ובחלק לא בכוונה אבל נהנינו. טוב שלקחנו ג'יפ.
יום 1 – הדרך לזוגדידי ועצירה במעיינות חמים
את הלילה הראשון סגרנו בזוגדידי, ובזכות הטעות בהגדרות של הגוגל נסענו גם בכבישים כפריים, שאפשרו לנו לראות זווית אחרת – את הנוכחות הסובייטית, פסי רכבת, תעלות השקיה, ערי נמל (פוטי) והרבה חקלאות.
בדרך לזוגדידי עצרנו במעיינות החמים של נוקאלקווי (Nokalakevi). מקום מהמם, מזכיר אזורים חצי טרופיים. נוסעים על כביש, פנייה חדה ימינה, כמעט נסתרת, וירידה לגובה הנהר. מגיעים למקום שמוכן לקבל תיירים אבל ממש בקטנה. אין עלות כניסה, יש חנייה, ומשם כ-100 מטר הליכה עד לנהר. ליד הנהר יש נביעה לוהטת. המים לוהטים ברמה שאי אפשר להתרחץ בהם, אבל יש נחלים קטנים שמוליכים את המים הלוהטים לנהר, ובחיבור בונים בריכות מוגבהות וכך שולטים בטמפרטורה. שקט מוחלט, ציוץ ציפורים, נהר זורם. יש שם קיוסק קטן, שתינו בירה ונשארנו כמה שעות. הגעתי עם צוואר תפוס ואין ספק שהמים החמים עזרו לי קצת להשתחרר.
הערה חשובה – זרימת הנהר חזקה מאוד, לא כמו הנחלים שאנחנו מכירים מישראל (בקיץ). עם ילדים נדרש לשמור על כללי זהירות. זה נכון לגיאורגיה בכלל – לא בכל מקום יש גדרות, מעקות או הנחיות. חייבים להפעיל שיקול דעת ולטייל בצורה בוגרת ואחראית.
מהמעיינות המשכנו לזוגדידי דרך כבישים כפריים. ספרתי שחצינו בערך 7-8 נהרות שוטפים בדרך, הכל ירוק, אזור חקלאי שמגדלים בו אוכמניות ופטל ועוד המון דברים. עושר ושפע של מים.
לקראת אחר הצהריים-ערב הגענו לזוגדידי (Zugdidi) ולנו ב-White Hotel, מלון מטיילים צנוע, נעים ונקי במיקום מרכזי. לא ריזורט ולא רשת – מלון של כמה חדרים. מנהלת המלון מאיה, אישה חביבה ותיירנית מנוסה. כולנו סחבנו שאריות של וירוסים ושרירים תפוסים והרבה עייפות, אבל התנערנו מזה ויצאנו לסיבוב. זוגדידי מאוד יפה ואותנטית, מרגישים שלא מגיעים אליה המון תיירים. היא הזכירה לי ערים בינוניות בדרום אמריקה, וזו לא הפעם האחרונה שחשבתי על דרום אמריקה בטיול הזה.
בערב אכלנו במסעדה, לא הכי מוצלחת, אבל שוב – היינו עייפים. בדיעבד היינו צריכים ללכת למקדונלדס, שזו ברירת המחדל הכי בטוחה, אבל רצינו כבר לחוות את האוכל הגיאורגי. השלמנו תרופות באחד מבתי המרקחת הרבים במרכז העיר שכן לא ניתן (או לכל הפחות מורכב) להכניס תרופות לגיאורגיה והלכנו לישון.
יום 2 – השוק בזוגדידי, סכר אונגורי והנסיעה למסטיה
בבוקר הדר ואני השכמנו קום בזמן שהבנות עוד ישנו והלכנו יחד לסיבוב מקדים ביעד שסימנתי מראש ונראה מיוחד – השוק של זוגדידי. כראוי לעיר מחוז כפרית, ובהמשך לעושר שאליו נחשפנו בנסיעה אתמול, באנו עם ציפיות ולא התאכזבנו. השוק מדהים, מלא בתוצרת חקלאית. לאחר סיבוב מכובד, ובלי שאיתרנו מקום ראוי לקפה, חזרנו להעיר את כולם. ארזנו את המזוודות, והלכנו כולנו שוב לשוק, הפעם גם בשביל להצטייד להמשך הדרך.
זה שוק אמיתי, עם אזור גבינות, אזור ירקות, אזור לחם, מוצרי חשמל, זרעים, כלים חקלאיים, ביגוד ומה לא. הסיבוב לקח אותי לשווקים של לימה (פרו) ומקסיקו סיטי. תוך כדי ההליכה מכרו רוכלים עם מגשים כל מיני מאפים, ושם טעמנו פעם ראשונה את הטעם האותנטי של גיאורגיה. נכנסנו למאפיות קטנות, קנינו חצ'פורי מכמה סוגים, חלק מבצק שמרים וחלק מבצק עלים בשכבות, היה מאוד טעים.
קנינו הרבה ירקות ופירות, וכמובן, בזכות הילדים קיבלנו הרבה טעימות, גם לפירות שאף פעם לא טעמנו. קנינו גבינה כפרית קשה שליוותה אותנו כמעט בכל ארוחת בוקר עד סוף הטיול, וגם אוכמניות ופירות יער שהילדים מאוד אהבו. כרגיל הגזמנו בכמויות, ומהאוכמניות העודפות הכנו בהמשך ריבה טובה שחזרה איתנו לארץ.
בצהריים העמסנו את חמש המזוודות לבגאז' המרווח של ה-4Runner והמשכנו לכיוון מסטיה עם עצירה בסכר אנגורי (Enguri Dam). הסכר מאוד מרשים. יש שם בית קפה ומסעדה סבירים, קנינו כרטיסים והלכנו לנקודת התצפית הרשמית. יש שם גם אומגה מאוד מפחידה. בדיעבד, אחרי שצברנו קצת ניסיון באומגות בהמשך, יש סיכוי שהיינו עושים אותה.
מהסכר, עם הפנים צפונה/צפון מזרח, מתחילים להיכנס לקווקז הגבוה – ממלכת ההרים. נסענו לאורך נהר האנגורי (Enguri River), שליווה אותנו כל הדרך עד אושגולי, שם ראינו את תחילתו תחת קרחון שחארה. עשרות מפלים ונחלים בצבעים שונים חוצים את הכביש ומתמזגים אליו. הזרימה בערוץ עוצמתית כל כך שלפעמים לא ברור אם רואים נהר או בעצם מפל אחד ארוך. נוף ברמה בין-לאומית, פסיכי.
בדרך טעמנו צ'ורצ'חלה (Churchkhela), קצת התלהבנו, קנינו הרבה, היא לא הייתה משהו ורובה נזרק, אבל התמונות יצאו יפות.
הדרך שאמורה לקחת 3 שעות +- (מהסכר), בפועל לקחה לנו 6 שעות, פשוט כי בחרנו לנסוע לאט ולעצור. תכננו זאת מראש ולא היו לנו תוכניות גדולות לאותו יום.
מסטיה – מקום שהוא חלום
במסטיה (Mestia) התארחנו בביקתות Winterfell Mestia, כ-8 דקות נסיעה מצפון למרכז מסטיה. שילוב מושלם של שקט, נוף וביקתות חדשות עם טלוויזיה גדולה, מטבח, מרפסת, מנגל ודשא רחב. חדר עם 2 מיטות לקטנים, הגדולה עפה על עצמה וישנה בסלון, ולנו היה חדר משלנו עם מיטה זוגית נוחה ומרפסת. ללכת לישון ולקום בבוקר מול נוף הרים – שיגעון. היה מקום למדורות (קצת סבלנו מהעשן של האחרים אבל גם נהנינו), והדלקנו מדורה בשניים מארבעה הלילות. ניצלנו את המטבח כמעט כל ערב, לפעמים נורא נחמד להכין ארוחת ערב בבית, והילדים ממילא רוצים פסטה וסלט גדול יותר מאוכל מקומי. הסופר במסטיה מספק בהחלט.
יום 3 – קרחון צ'לאדי ופארק חבלים
המסלול הראשון שלנו היה לקרחון צ'לאדי (Chaladi Glacier). מדהים, לא קשה אבל גם לא קל. שעתיים וחצי הלוך, שעה ו-40 בחזור (עם ילדים). עליות אמיתיות, לא גיחה. ראינו את הקרחון מרחוק, ברמשהו כמו קילומטר, ועיקר ההליכה היתה ביער לצד נהר שונחל עם זרימה יפה. ליד הנחל (חלקים קצרים) אין מעקה, אז כדאי מאוד ללכת יחד. הדרך מסומנת באופן סביר אבל לא מעולה, אפשר לטעות שם (היה לנו מיני אירוע). בשביל להגיע לתחילת המסלול כדאי 4X4 או לפחות אוטו גבוה ומעט ניסיון.
לאחר שחזרנו לילדים עוד היה כוח, אז הלכנו לפארק החבלים במסטיה (Mestia Adventure Park) – סה"כ חביב, הילדים נהנו.
יום 4 – אגמי קורולדי, דיג ועמק מאזרי
למחרת בבוקר תכננו לעלות עם הג'יפ לאגמי קורולדי (Koruldi Lakes). לא מצאתי מידע מהימן על הדרך ורמת הניסיון הנדרשת, אבל מהמלון ראינו את הכנסייה והצלחנו לתצפת על הדרך, וגם מתדלק בתחנת דלק הרגיע אותי ואמר שעם ג'יפ כמו שלנו זה בסדר (כל עוד יבש). הנוף למעלה מטורף ברמות – פסגות מושלגות ופריחה מדהימה, ממש עוצר נשימה. חשוב שיהיה מזג אוויר טוב וראות טובה. סביב הצהריים כבר היינו חזרה במסטיה, שם שתינו קפה טוב וחשבנו מה הלאה.
נהיגת 4X4 לאגמי קורולדי – מדריך קצר
הדרך מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא סרפנטינות (שביל נחש) עם קצת פודרה – לא מאתגר טכנית אבל ארוך. החלק השני מורכב בעיקר מעליות תלולות, גם הוא לא טכני, אבל נדרש לבחור קו נכון.
התכנון היה לעלות עד סוף החלק הראשון ואז לקבל החלטה, ובסוף החלטנו לעלות. את העליות בחלק השני עשינו בעיקר בהילוך Low. שוב – לא טכני, אבל עליות די תלולות.
בשני החלקים, בחלק מהדרך יש בצד תהום בלי מעקה (משהו סטנדרטי, לא קיצוני). בשני החלקים אפשר למצוא מקום ל-2 רכבים (במידה ויש רכב עולה ורכב יורד) בלי רוורסים ארוכים. הירידות תלולות בהתאם – בחלקן השתמשתי במצב גלישה בירידה או ב-Low ובהילוך 1-2.
לתפיסתי כדאי לעלות בבוקר סביב 9:00. ככה יש סיכוי שיהיו עוד רכבים שעולים ותוכלו לעקוב אחריהם, ותרדו כשרוב הרכבים יורדים – כלומר לעלות ולרדת עם הזרם. עלינו ביום שלא היה בוץ, ומראש קיבלתי המלצה מנהג מקומי לא לעלות ביום גשום או בוצי.
לסיכום – מי שמנוסה בנסיעות שטח, עשה מעלה או שניים בארץ, ומגיע עם ג'יפ אמיתי במצב טוב, הילוך כוח וביטחון – עושה את הנסיעה בקלות יחסית. מי שזו הפעם הראשונה שלו בשטח – מאוד לא מומלץ. קחו בחשבון גם את הסיכונים בנסיעה לבד ברכב שאתם לא מתחזקים (התחממות, בלמים), את היכולת לחלץ אתכם אם הרכב נתקע, פנצ'ר, וכיסוי ביטוחי שכנראה לא קיים שם.
זה מקום מדהים, הנוף מטורף, ואין ספק שנהנינו מהאתגר לטפס עד למעלה.
סגנון הטיול שלנו הוא סביב עוגנים, בלי תכנון מפורט ושעות. עקרון זה משאיר לנו הרבה מקום להתאמות (עייפות, מזג אוויר, סובלנות ילדים, סובלנות הורים וכד') ומאפשר ניצול הזדמנויות. אגב, בסוף יולי השמש שקעה בגיאורגיה סביב 20:45, כך שיש המון שעות אור. גם נראה שביולי יש עדיין הרבה שלג על ההרים והפריחה בשיאה.
אז מה נעשה עם חצי היום שנשאר? הדר חובב דיג מושבע, חיפשנו "Mestia Fishing" בגוגל, ועלה מקום 45 דקות מערבה – מקום הדיג "האגמים הירוקים" (Green Lakes), עם המלצות נהדרות בגוגל. יצרנו איתם קשר בוואטסאפ ויאללה, נסענו, וסימנתי לי בדרך עוד מקום שבא לי לבקר בו בהמשך.
היה מדהים, והזוג שקיבל אותנו היה מקסים ומסביר פנים. דגנו, ובדיוק כשנכנס ענן גשם רציני הצלחנו להעלות את הדג השלישי. חוויית הדיג מאוד קלה כי זו בריכת פורלים, זורקים חכה ומרימים דג, כל אחד מוציא דג, אין שאלה בכלל. תמר לא הרגישה הכי טוב, לא נורא, התגברנו – קצת באוטו וקצת יחס ושמיכה מהאמא של אחד מבני הזוג. מזל שיש אייפדים וטלפונים.
היינו רק אנחנו, וישבנו בזמן שהזוג הכין לנו את הדגים ונהנינו מהגשם. שאלו אותנו אם נרצה להזמין משהו בנוסף לדגים – כמובן – והזמנו גם סלט גיאורגי וחצ'פורי אף שלא היינו מאוד רעבים – ומזל שהזמנו, זו הייתה באמת (מקרב אוכלי הדגים בינינו) הארוחה הטעימה של הטיול. הדגים היו עשויים טוב, החצ'פורי טרי, והתאהבנו בסלט הגיאורגי שפגשנו שם בפעם הראשונה.
ביקשנו מהאישה עם ידי הזהב את המתכון של הסלט, וקיבלנו גם שקית של מלח סוונטי במתנה (בסיס מלח עם עוד 7-8 תבלינים טחונים יחד). תבלין ששווה לחזור איתו הביתה, רק יש לקחת בחשבון שיש לו ריח חזק מאוד של שום, כל כך חזק שמרגישים אותו גם דרך חמש שקיות, אבל זה תבלין טוב. יש לו המון גרסאות, והגרסה שלהם הייתה מעולה עם טעם עמוק, אנחנו נהנים ממנו עד היום בארץ, וגם מהרעיון של שילוב אגוזי מלך טחונים וכוסברה בסלט. במקום יש גם קמפינג ובקתות בסיסיות – אם היינו זוג צעיר בלי ילדים, אין ספק שהיינו לנים שם לילה או שניים.
משם, שוב בזכות השקיעה המאוחרת, הצלחנו לגנוב עוד חוויה. עלינו במעלה נהר רציני שמתחבר לאנגורי – לכיוון הכפר מאזרי (Mazeri), למרגלות הר אושבה (Ushba). כאשר הכביש נגמר המשכנו בדרך עפר שנגמרה, כך חשבנו, בגשר ירוק. איך שהגענו, ילדה נחמדה עטה עלינו והזמינה אותנו לאכול משהו במבנה שלהם לפני הגשר. כאמור, כבר אכלנו ארוחה נהדרת, וסירבנו בנימוס עם נימה של תקווה שעוד נחזור. עשינו סיבוב וחצינו את הגשר הירוק מעל הנהר הגועש. כל המקום נראה כמו יוסמיטי, עם מפל גבוה שנראה מרחוק, פסגות מושלגות ויער צפוף, אין דברים כאלה. מהגשר ראינו עשן ארובה מעבר לנהר, ולמרות ההבטחה לילדה הנענו את הרכב וחצינו את הנהר. הגענו ל-Hikers Inn שבקצה השביל. מקום חלום, כמו לודג' עם בריכות בצבע ירוק כחול. עשן הארובה, כך הסתבר, חימם סאונה, ואני עודני עם צוואר קצת תפוס. נהניתי מסאונה מדהימה עם טבילות רענון בבריכה הקרה הסמוכה, זאת בזמן שהילדים אכלו לנועה את הראש – העיקר שלי היה קצת שקט. זה אזור של תרמילאים, עם הנוף אל הר אושבה (Mount Ushba), מסלולי הליכה למפל, ואני מניח שיש עוד הרבה מה לעשות בעמק המדהים הזה. בטיול הבא אפשר לגמרי לקחת באזור לילה או שתיים.
יום 5 – טטנולדי, הנדנדות של חצוואלי והמגדלים של מסטיה
בבוקר יצאנו ליעד 4X4 נוסף שסימנו על הדרך – אתר הסקי טטנולדי (Tetnuldi Ski Resort). נסיעת שטח קלה יותר מקורולדי אבל עדיין דורשת ניסיון וקצת זוויות חדות. השביל הזה הוא גם טרק הליכה שמתחבר לטרק מסטיה-אושגולי, ולכן בדרך ראינו הרבה חבר'ה, צעירים ולא צעירים, חולפים עם תיקים ומקלות. לנו היה קצת יותר קל לשים הילוך כוח ולטפס. לא הגענו עד למעלה כי הקרח עדיין חסם את הגישה לקצה השביל, אבל עדיין היינו בנקודה מאוד יפה עם תצפית טובה ובגובה הקרחונים של הרכס ממול. פתחנו שם שולחן (קרש שמצאנו) ארוחת בוקר עם הלחם הטרי שקנינו במסטיה (יש שם אחלה מאפייה, 2 לארי לכיכר), עם הגבינה וירקות שעוד נשארו מהשוק של זוגדידי. היה קריר, ישבנו לבושים סווטשירטים וחשבנו על גל החום בארץ.
אם השמיים היו בהירים יותר היינו נהנים מנוף דרמטי יותר, ולכן שווה לגלות גמישות. אם היה מעונן מאוד היינו מוותרים מראש. באופן כללי נראה שבבקרים בדרך כלל יותר שמשי, ואחר הצהריים נכנסים העננים, אז שווה להשכים (יחסית) ולתכנן סביב השמש.
בדרך חזרה עצרנו לצילום ליד מוזיאון קקמייקה, שלא שווה את ה-10 לארי ששילמנו לכניסה, והמשכנו לחצוואלי (Hatsvali), שם יש נדנדות מאוד יפות מול הנוף (הילדים פחות התרשמו, אבל אם מצלמים מזווית טובה זה נראה מגניב). היה נחמד ומרענן, קפה לא היה כי לא היה חשמל – באותו יום לא היה חשמל בכל גיאורגיה. להבנתי לשם מגיע הרכבל ממסטיה, אבל מסיבה לא ברורה הוא לא עבד בתקופה בה ביקרנו.
ירדנו חזרה למסטיה, ולמרות שכבר היה 17:00 נכונו לנו עוד 3-4 שעות אור. החלטנו לעשות סיבוב רגלי במסטיה, מעבר לרחוב הראשי שכבר הכרנו. עיירה מקסימה, נכנסנו לחלק המערבי של מסטיה, ובמקרה ראינו שלט של בית-מוזיאון (משפחת מרגיאני / Margiani). נכנסנו והוקסמנו, המשפחה בדיוק ישבה בחצר עם בקבוק יין גיאורגי (נראה שהגיאורגים אוהבים לשתות) וכיבדה אותנו בכוס. המשפחה מאפשרת כניסה למגדל המשפחתי שלה, אותם מגדלי השמירה העתיקים שליוו אותנו בכל הכפרים בחבל סוונטי. למטה היה מוזיאון קטן, מדריכה (ילדה בת 12) בשם מריה הסבירה באנגלית מאוד טובה וממש העשירה את הידע שלנו על החיים בחבל סוונטי, שנראה שהתקיימו ללא הפרעה (יחסית) במשך מאות שנים, והיסטוריה שם השתמרה היטב.
הסולמות במגדל בביצוע ביתי, ללא תקן בנייה, זה לא מתקן של רשות שמורות הטבע, לטוב ולרע. הגענו לראש המגדל והנוף משם היה מרהיב. כבר התחברנו למסטיה בימים שעברו, וחוויה זו סיפקה לנו נקודת מבט חדשה ומעניינת.
לגבי קניות במסטיה – יש כמה סופרים, אין בהם מבחר מטורף אבל בהחלט מספק. לא הצלחתי להבין איפה קונים שם בשר ל"על האש", אבל הסתדרנו בקלות עם פסטה, נקניקיות, ירקות ופירות. בלילה האחרון הכנו חינקלי (Khinkali) שקנינו קפוא בסופר (הילדים משום מה מאוד אוהבים חינקלי), עשינו מדורה, וארזנו את הדברים למחר.
יום 6 – הנסיעה לאושגולי וגיחה לאדישי
הנסיעה לאושגולי (Ushguli) גם היא יפה ומיוחדת, פחות נקודות עצירה מהדרך למסטיה ונוף שונה (ומדהים לא פחות). בדרך ראינו שלט קטן המורה לכיוון הכפר אדישי (Adishi). כבר קראתי עליו, ודרך העפר נראתה סבירה, אז נכנסנו, גם היינו צריכים למצוא מקום לארוחת הבוקר המסורתית בשטח. נסענו באחלה דרך עפר, לא מאתגרת מדי, כמה מקומות שהעברתי ל-4X4 ואולי נקודה אחת שהעברתי ל-Low, אבל בטח לא משהו דרמטי – סובארו פורסטר היה עושה את זה בקלות. נסענו לאורך הנחל והגענו לאדישי, כפר קטן. אפשר להניח שבחורף אין בו תושבים בכלל, והקיום שלו כרגע תלוי באותם מטיילים ההולכים את טרק מסטיה-אושגולי המפורסם. הרחוב היה כה צר שבקושי הצלחנו להסתובב, בדיעבד היינו צריכים לחנות ולעשות סיבוב רגלי קטן, או לוותר על הכניסה אליו.
אבל הדרך הייתה חוויה – היה לנו מזל, מאות ואלפי פרפרים בקעו מהגולם באותו יום וקישטו את השמיים. כשחזרנו מהכפר עצרנו לארוחת בוקר ליד הנהר. בהתחלה התמקמנו על קן נמלים שהזכירו לנו מי שולט בטבע, אבל תזוזה של כמה מטרים פתרה את הבעיה. התפתנו לטבול בנהר השוצף, אבל שוב – הנהרות זורמים בחוזקה. מצאנו נקודה טובה יותר בהמשך, במיקום בו פלג מים קטן התחבר לנהר.
חזרנו לכביש לכיוון אושגולי. נסיעה יפה, נוף מדהים. בגלל הגשם העז בלילה שלפני (אנחנו לא הרגשנו אותו) החליפו הנחלים את צבעם מלבן-כחול לחום-שחור, די מטורף לראות את הזרימה, אבל אל דאגה – נשארו מספיק נחלים כחולים בדרך.
אגב לילה גשום, הרגשנו את תוצאותיו היטב בנסיעה. חלקים מהדרך שובצו במפולות סלעים טריות, ובנקודה אחת אף המתנו שדחפור יפנה את הכביש מסחף, ובכל זאת חצינו נחל בעל זרימה מרשימה שחצה על הכביש במקום תחתיו. נראה שאחרי כל גשם רציני נדרש צי דחפורים לתיקונים, יחד עם זאת מורגש שמשקיעים בשיפור התשתיות והכבישים היחסית בסיסיים באזור זה. אפשר לצפות שהגיאורגים נערכים ומשוועים להתגברות התיירות באזור.
הבקתה שלנו באושגולי, Ushguli Highland Cottage, התבררה כבחירה מאוד טובה. היא לא במרכז הכפר אלא בשוליו, למרגלות הכנסייה העתיקה ששווה ביקור בשקיעה. בלב הכפר הקטן יש גסטהאוסים שאי אפשר להיכנס אליהם עם רכב. בערב אכלנו אצל המארחים בתשלום נוסף (סמלי, 35 לארי לאדם), ארוחה טעימה, משביעה ואותנטית. לא חוויה של לאכול בבית עם המשפחה, אבל כן לאכול בבית של המשפחה. המקום משמש גם כגסטהאוס (Guesthouse Mshvidoba), אז יש שם עוד אורחים שאוכלים. לפני כן עשינו סיבוב בתוך הכפר עד הנהר. אין מה להגיד, הנופים של הר שחארה (Mount Shkhara) מדהימים, זה בלי ספק ההיילייט של הטיול.
יום 7 – קרחון שחארה ופרידה מחבל סוונטי
בבוקר קמנו יחסית מוקדם, ארזנו את האוטו, וב-8:30 כבר היינו עם הג'יפ בדרך לתחילת המסלול לקרחון שחארה (Shkhara Glacier). הדרך לשם דורשת 4X4 קצת גבוה (רמת פורסטר), בטח לא רכב פרטי. מי שאין לו יכול לקחת מונית מאושגולי עד תחילת המסלול. בעמק עצרנו לארוחת בוקר משפחתית, שוב לחם, גבינה וירקות על שמיכה שנפרסה. הייתה פריחה מטורפת, כל כך הרבה צבעים וצורות. שיחקנו קצת פריזבי, והיינו לבד שכן יצאנו מוקדם.
הערה לניווט במסלול, היינו הראשונים במסלול הרגלי ולא היה ברור איפה הוא מתחיל: נוסעים מאושגולי (אזור הכנסייה) עד המקום בו גשר וביקתה וגם מקום להחנות (30-40 דקות נסיעה), חונים באותו צד של הנהר בו נסענו (הצד המערבי – לא חוצים את הגשר), ושם מתחיל המסלול. הולכים בערך 300-500 מטר צפונה על שביל 4X4 (כזה שלא מאפשר המשך נסיעה) עד שמגיעים לשלט, וממשיכים ישר לאורך הנהר. חשוב – לא לפנות שמאלה לשביל 4X4 שעולה בעלייה תלולה. אם פתאום אתם בעלייה שכזו טעיתם, וצריך היה להמשיך ישר. אנחנו טעינו, והטעות הזו עלתה לנו במרבדי פריחה מדהימים שלא ראיתי כמותם בחיי, ולשמחתנו הצלחנו איכשהו להתחבר בחזרה לשביל (היה שם עוד זוג שהלך לפנינו והצלחנו ללמוד מטעותו).
הדרך לקרחון מדהימה, לאורך הנהר, לא קשה מדי, עלייה מתונה. יתרון גדול לצאת מוקדם – גם ההר היה מולנו בשלמותו, ללא העננים שנכנסו מאוחר יותר, וגם לא היו הרבה מטיילים. זה שביל עמוס. הלכנו כשעה, שעה וחצי עד הקרחון, פריחה מטורפת לכל אורך המסלול. הגענו כמעט עד הקרחון, ממש 10 מטרים מנהר הקרח הקפוא. מקום מדהים לתמונות. מי הקרחון המפשירים מהווים את תחילתו של נהר האנגורי שליווה אותנו בנסיעה עוד מהסכר לפני 5 ימים. לא התקרבנו עד הקרח עצמו. יש אמיצים או טיפשים שעשו זאת (הגבול בין אומץ לטמטום הוא גבול דק מאוד). בתצפית של 20-30 דקות ראינו במו עינינו אבנים וסלעים נופלים מהקרחון, הרגיש כמו סיכון מיותר ולא הרשינו לילדים לגעת בו על אף הרצון העז והמשיכה לקרח.
מהקרחון חזרנו לרכב, ידענו שמחכה לנו יום נסיעה ארוך – עוזבים את חבל סוונטי ויורדים לאזורים הנמוכים, לכיוון מרטווילי. את שני הלילות האחרונים בכלל לא סגרנו מראש, סגרנו אותם יום קודם, בקתה באזור מרטווילי. חבל מסטיה עוצמתי ומרשים, ברמה של הרי האנדים וההימלאיה ויוצר סטנדרט מאוד גבוה.
מאושגולי לא חזרנו לכיוון זוגדידי אלא המשכנו מזרחה ועשינו מעין הקפה עצומה. אמנם הייתה קצת עננות, אבל בכל זאת זכינו לראות הרים עצומים מזדקרים כמעט מבסיסם, וביניהם קרחונים עוצמתיים וכתמי שלג קפוא. לדעתי ירדנו משהו כמו 2,000 מטר תוך שעתיים. הנוף השתנה כל הזמן, נהרות שוטפים, יערות צפופים, למטה כבר מרגישים שקצת יותר נעים, חמים. שימו לב – לאורך הדרך (למעשה ממסטיה) אין תחנות דלק, כפרים או שום מקום לשום דבר.
במסעדה הראשונה, לאחר שעתיים נסיעה, עצרנו ואכלנו חצ'פורי וקובדארי (Kubdari – חצ'פורי עם בשר, נוטה להיות מאוד חריף), וגם שתי מנות סלט ובירה. קצת קשה לאכול חצ'פורי כל יום, הוא כבד, אבל בכל זאת היה טעים מאוד. המשכנו למרטווילי. רצינו להקל על עצמנו עם פחות מעברים ולכן נסענו ברצף, אבל בכיף יכולנו לעצור ללילה או שניים באחד הכפרים בדרך ובכלל לאזור כולו.
הגענו בערב בסביבות 7 לבקתות (Chalet Martvili). פחות מדהימות ממה שהתרגלנו אבל בכל זאת נחמד. הבקתות בתוך כפר באזור שטוח ולח, מלא פרות וחזירים וריח של רפת. אזור מאוד כפרי וחקלאי. המטבח בבקתות היה חצי כוח, לא היו שם מסעדות וגם רצינו לבשל, אז הלכנו לסופר – שהיה סופר סופר סובייטי. בקושי קיבלנו שירות, לא הצלחנו להבין מה כתוב על התוויות, ושוב היו הפסקות חשמל, אבל הסתדרנו לבסוף.
יום 8 – פנצ'ר, קניון מרטווילי, השביל התלוי בקניון אוקאצה וסיור עירוני בקותאיסי
בבוקר קמנו, עשינו סיבוב קצר בחצר הגדולה של המשפחה המארחת. נראה שהזוג גר ודואג לאבא (שלה או שלו) וגם לאח (שלה או שלו). בחצר שלל גידולים – מעגבניות ומלפפונים, קייל, ענבים, אפרסקים, תפוחים, וגולת הכותרת – שורת פטל מלא בפרי חמצמץ. כמובן שהדר, בעידוד המשפחה, הסתער. בנוסף לפירות ולירקות הייתה צלחת ענקית, בגודל של בריכת ילדים קטנה, מלאה בגרגירי תירס לייבוש. בעתיד ייטחנו לקמח תירס שמהווה מרכיב משמעותי במטבח האזורי. בנוסף לתוצרת החקלאית, במרפסת היו עשרות רבות של צנצנות של שלל מוחמצים ומשומרים. קיבלנו הצצה אותנטית לחיים אוטרקיים, נראה שהם לא צריכים לקנות הרבה בסופר. בעלי הבקתה היו זוג צעיר ומקסים שמאוד דואג לכך שנהיה מרוצים. אף קיבלנו מתנה, בקבוק יין ביתי שהבעל הכין.
בבוקר האח (שלה או שלו) קרא לי, חשבתי שהוא מתרשם מה-4Runner האימתני שלנו, התלהבתי. כשהתקרבתי הוא הצביע על גלגל שמאל קדמי שנראה כמו פיתה. פנצ'ר.
בינתיים התגלה "פנצ'ר" נוסף – מסתבר שהשמיכי הארורה של שקד (הקטנה) נשכחה באושגולי. נהדר. נסיעה רק של 5 שעות קשוחות לכל כיוון.
במקביל, בעל הבית ניפח עם קומפרסור את הצמיג והכווין אותנו (בשימוש גוגל טרנסלייט) לפנצ'רמאכר הקרוב. מזל שזה קרה באזור הזה ולא באיזה שביל בפרק הקודם. החבר'ה בפנצ'ריה טיפלו בנו יפה והוציאו מהצמיג אבן בגודל שן של ממותה בוגרת. התיקון עלה 50 שקלים, בארץ סביר שהיו משביתים את הצמיג על כזה דבר. מזל שכבר היינו בסוף הטיול.
הפנצ'ר תוקן תוך שעה, אבל מהאירוע של השמיכי היה קשה יותר לצאת. 5 שעות אחרי, כולל נסיעה מורטת עצבים בשביל שטח אליו הובלנו ע"י גוגל מפות (סיפור בפני עצמו), שקד נרגעה ואנחנו התאפסנו על עצמנו. מזג האוויר היה מעונן חלקית עם גשם פה ושם, לא אופטימלי אבל בסדר.
החלטנו שאנחנו הולכים על משהו קרוב ונסענו לקניון מרטווילי (Martvili Canyon). מקום מדהים, מפלים עוצמתיים ומאוד מתוייר. הזרימה הייתה חזקה במיוחד אז לא היו סירות או טבילות, אבל היה יפה ושם נחשפנו, או יותר נכון התנסינו בפעם ראשונה, באומגה (zipline). זה היה ממש מגניב. הילדים עשו אחר כך עוד פעם, 60 לארי לאדם.
אחר כך נסענו לשביל התלוי בקניון אוקאצה (Okatse Canyon). נחמד מאוד, נוף יפה, אבל אחרי מסטיה וחבל סוונטי צריך יותר בשביל להרשים אותנו, אין מה לעשות. את כרטיסי הכניסה קנינו במרכז המבקרים, ועל אף שאמרו שהדרך לתחילת המסלול מורכבת וכדאי לקחת מונית – היא ממש לא, היא בסדר גמור. שוב, עם 4X4 ומעט ניסיון זה ממש פשוט, וללא ספק ההזהרות נועדו לספק עבודה לנהגים. פחות מומלץ לרכב פרטי אבל אפשרי. אחרי מה שעשינו בהרים זה הרגיש לנו כמו אוטוסטרדה.
למפל אוקאצה כבר היה מאוחר ורצינו שינוי אווירה. החלטנו לנסוע לעיר קותאיסי (Kutaisi), בערך שעה ורבע משם, והיא ממש הפתיעה אותנו – עיר יפה ומטופחת, עם מרכז לא גדול מדי. בילינו את אחר הצהריים בהליכה לאורך הנהר וברחובות, אכלנו ארוחת ערב טובה במסעדה טובה, ועשינו עוד סיבוב בחושך לראות את המזרקה המוארת היטב.
יום 9 – מפל אוקאצה, נסיעה לבטומי וסיבוב ערב בעיר
למחרת היה היום האחרון שלנו עם הרכב. בסוף היום קבענו להחזיר אותו במלון בבטומי, התחנה האחרונה. חשבנו מה לעשות, אולי לבקר בשמורה או במפל ליד באטומי, לבסוף החלטנו להשלים את החלק השני של קניון אוקאצה ולהגיע למפל אוקאצה שלא הספקנו ביום הקודם. מסלול קצר, יפה ונוח, מפל מרשים, וגם, הפתעה, אומגה מרשימה, שהתבררה כשתי אומגות. היה ממש כיף. בדרך חזרה עצרנו בנקודה סמוכה שסימנו בהלוך והתרחצנו במים צלולים ומרעננים. משם חזרנו לבטומי, נסיעה רצופה של איזה שעתיים וחצי-שלוש.
יום 10 – בטומי – סיום
בבטומי החזרנו את האוטו, ונשארו לנו הערב ועוד יום שלם. לא היו לנו ציפיות מהעיר אבל ממש הופתענו לטובה. הסתובבנו ברחובות, אכלנו מקדונלדס כי רצינו כבר אוכל פשוט, והלכנו למופע דולפינים – שבדיעבד לא היינו צריכים ללכת אליו. זה נורא לראות את הדולפינים בסיטואציה כזו, הייתי צריך לחשוב על זה מראש. אחרי המופע הסתובבנו עוד קצת בעיר. העיר מאוד תיירותית ומטופחת, הטיילת מאוד יפה. היום האחרון הוקצה לעיר, לחנויות ולקצת קניות בקניון.
בערב בסביבות 7-8 יצאנו מהמלון לשדה התעופה, עיכוב של שעתיים בטיסה אבל בקטנה, והגענו חזרה לארץ.
גיאורגיה מדהימה, ולמרות שכתבתי הרבה אני מרגיש שכיסיתי רק חלק קטן מן החוויות שחווינו.
אגב, שבוע אחרי, הגיעה גם השמיכי לארץ עם ישראלית מקסימה שנרתמה לעזור ואספה אותה מאושגולי.
תקציר המסלול – חבל סוונטי, אזור מרטוולי ובטומי
יום 1 – נחיתה בבטומי (Batumi), איסוף הרכב, ונסיעה כפרית לזוגדידי עם עצירה במעיינות החמים של נוקאלקווי (Nokalakevi). לינה בזוגדידי (White Hotel).
יום 2 – שוק זוגדידי בבוקר, ובצהריים נסיעה למסטיה לאורך נהר האנגורי עם עצירה בסכר אנגורי (Enguri Dam). לינה במסטיה (Winterfell Mestia) – ומכאן 4 לילות.
יום 3 – מסלול לקרחון צ'לאדי (Chaladi Glacier), ואחר הצהריים פארק החבלים במסטיה. לינה במסטיה.
יום 4 – עלייה עם הג'יפ לאגמי קורולדי (Koruldi Lakes) בבוקר, ואחר הצהריים דיג ב"אגמים הירוקים" (Green Lakes) ועמק מאזרי (Mazeri) עם סאונה ב-Hikers Inn. לינה במסטיה.
יום 5 – נסיעת 4X4 לאתר הסקי טטנולדי (Tetnuldi), הנדנדות של חצוואלי (Hatsvali), וסיבוב במסטיה כולל מגדל-המוזיאון של משפחת מרגיאני. לינה אחרונה במסטיה.
יום 6 – נסיעה לאושגולי (Ushguli) עם גיחה לכפר אדישי (Adishi). לינה באושגולי (Ushguli Highland Cottage) וארוחת ערב אצל המארחים.
יום 7 – מסלול בוקר לקרחון שחארה (Shkhara Glacier), ואז נסיעה ארוכה דרומה מחוץ לחבל סוונטי לכיוון מרטווילי (ירידה של כ-2,000 מטר). לינה באזור מרטווילי (Chalet Martvili) – ומכאן 2 לילות.
יום 8 – קניון מרטווילי (Martvili Canyon) והאומגה הראשונה, השביל התלוי בקניון אוקאצה (Okatse Canyon), ואחר הצהריים קפיצה לקותאיסי (Kutaisi). לינה במרטווילי.
יום 9 – מפל אוקאצה, נסיעה חזרה לבטומי והחזרת הרכב. לינה בבטומי.
יום 10 – יום עירוני בבטומי (טיילת, קניות, קניון), ובערב טיסה חזרה לארץ.
